אודות בני מאייר

נולדתי בליידן ב- 8.3.1927 בהולנד.
עיירה אוניברסיטאית שמנתה 80,000 תושבים.
אבא שלי היה סוחר בהמות, כמו אביו ואחיו.
אמא שלי הייתה עקרת בית. היינו ארבעה ילדים:
חרדה- אחותי הגדולה, הארי, אני, ובטי אחותי הקטנה. הייתה לנו ילדות נפלאה, לא היינו עשירים, אבל אבא הרוויח יפה, ולא חסר לנו כלום.
בליידן הייתה קהילה יהודית מאורגנת סביב בית הכנסת, אחת לשבוע הלכנו לשיעורי דת. הבית שלנו היה כשר, ואת החגים חגגנו עם הדודים בחיק המשפחה.
כשהייתי בן 10,שמעתי מאחי, וגם קראתי בעיתון על מה שקרה ליהודים בגרמניה. היו גם פליטים שסיפרו, והשמועות עברו מפה לאוזן.
לא חשבנו שליהודים בהולנד יקרה משהו רע, הולנד תישאר בוודאי ניטרלית.
ב-1941 פלשו הגרמנים להולנד, בהתחלה לא הירגשנו שום שינוי, בהדרגה, החלו גזירות כמו למשל- שאסור ליהודים לתרום דם.
לא ייחסנו לכך כל חשיבות, זו הייתה השיטה של הגרמנים: כל פעם היקשו קצת, ועד ששמנו לב כבר היה מאוד קשה.
היה אסור ליהודים להחזיק עסקים, לבוא לשוק, להחזיק עובדים לא יהודים ועוד…
מ-1940 אסרו עלי כיהודי ללכת לבית ספר מעורב, נסעתי להאג לתיכון יהודי.
העסק של אבא נפגע קשות וב-1942 היה צריך למסור את כל העסק לגרמנים.
בשנה זו התחלנו ללכת עם טלאי צהוב, זה לא הישפיע עלי - ממילא כולם ידעו שאני יהודי.
בהתחלה אנשים התייחסו ללובשי הטלאי בכבוד, אפילו הסירו את הכובע, אחר כך זה כמובן השתנה.
הגרמנים החלו לגייס אנשים למחנות עבודה, ואז אבא אמר "חבר'ה זה לא יהיה טוב, צריך למצוא מקום מסתור", היו לנו הרבה מכרים חוואים, שגרו הרחק בשדות והסכימו לקבל אותנו ברצון. כמובן ששילמנו עבור ההוצאות.
המשפחה הייתה מפוזרת בכל מיני מקומות אבל מסודרת.
חרדה שנראתה מאוד לא יהודייה, רכבה על אופניים ממקום למקום, וכך שמרנו על קשר בינינו.
ב- 1942 אני בן 15, עברתי למחבוא באמסטרדם ,ביחד עם דוד שלי, בבית שהיה שייך לחברו הגוי, מסתבר שהבית היה ממוקם 500 מטר מביתה של אנה פרנק.
הייתה לי תעודת זהות מזויפת אבל יצאנו רק בלילה, ביום לא עשינו כלום.ככה זה הלך יותר משנה.
בתחילת 1944 כתוצאה מהלשנה, נכנסו הגסטפו ועצרו אותנו.הובלנו לבית הסוהר באמסטרדם,היינו שם חמישים איש יהודים: נשים ,גברים , ילדים ותינוקות. לא פחדתי, הירגשתי כמו בהרפתקה. איש בהולנד לא ידע ממש מה קורה ליהודים . ידענו שנשלחים לפולין , לא תיארנו לעצמנו שיש שם שחיטה.
כשישבתי שם בבית הסוהר קרא לי סוהר לחלון קטן ואמר:"יש לך ד'ש מאחותך חרדה, מחר בטרנספורט תסתכל היטב ". חרדה שהייתה במחתרת , גילתה שתפסו אותי. היא סיפרה את זה לאבא, ששמר זאת בסוד מפני אימא. הוא לא רצה לשבור אותה.
למחרת, בדרך לרכבת, ראיתי ליד התחנה את הרי אחי ואת אחותי.אחותי אמרה לי:"כשהרכבת מאיטה, תקפוץ". זה כל מה שאמרה.
הרכבת אמנם האטה, אבל הפתחים היו שמורים עי' האס אס. - לא יכולתי לקפוץ.
בוסטרבורג הייתי יומיים, ומשם ישר לאושויץ. אז כבר שמעתי שהורגים יהודים בגז.חשבתי שזאת המצאה וסתם שמועה. בשלב הזה כבר לא הירגשתי שזו הרפתקה.
הייתי לבד ללא משפחה.לא היה לי למי לדאוג וזו הייתה הקלה. את הנסיעה לאושויץ אני זוכר היטב: רכבת משא חבית עם וילון שמישהו שם בפינה, וקצת לחם. הייתי עדיין במצב גופני טוב. כשהיגענו לאושויץ היו שם המון רכבות. ראיתי שם פעם ראשונה יהודים חרדים עם זקן ופיאות, הם הגיעו הגיעו מהונגריה. זה היה ב-22 במאי 1944 .
הלכנו בשורות, הורו לנו לפנות שמאלה או ימינה. אז, לא ידעתי שזו סלקציה, סווגתי לחיים.לקחו לי את כל הבגדים, וקיבלתי בגדי אסיר.נתנו לי נעלים אחד 41 שני 39, אז , דברים קטנים כאלה הפריעו מאד.הוכנסתי לעבודת חפירה.קאפו אחד הוציא אותי משם לעבודה קלה יותר. אח'כ הסתבר שרצה "להתחיל איתי". כשברחתי ממנו, נתן לי עבודת חפירה עם מכוש. האדמה היתה קשה, והאס אס הריצו אותנו כל הזמן.
יום אחד, שאלו אם יש משהו מומחה בנגרות גג, אני היצבעתי, למרות שבחיים שלי לא ישבתי על גג. אח'כ פגשתי בחור הולנדי שלימד אותי לרתך, גם זה הציל אותי בהמשך מעבודה קשה.
הבעיה הכי גדולה היתה אוכל שאף פעם לא הספיק. בערב קיבלנו 3 פרוסות גם בשביל הבוקר.אם אכלת בערב הכל בבוקר לא היה לך כלום. אם שמרת הסתכנת שיגנבו. לא היה שום מקום בטוח לשמור על הלחם . חבר שלי שעבד במכבסה גנב משם סוודרים ואני שעבדתי מחוץ למחנה מכרתי אותם תמורת סיגריות.
הרבה פעמים הרגשתי רעב, לפעמים אכלתי שלג מרוב רעב. ב - 18 בינואר 1945 הרוסים מתקדמים והגרמנים מתחילים לפנות את אושויץ, הוצעדנו 3 ימים בשלג, עשרות אלפי אנשים עם כיכר לחם אחת ,זו היתה "צעדת המוות".
כשהיגענו עשו שוב סלקציה של מי שיכול להמשיך ומי שלא. הוכנסנו לרכבות עם קרונות ללא גג.נסענו מזרחה, דחסו אותנו בעמידה עד אפס מקום. אנשים מתו שם כמו זבובים. מי שמת נזרק החוצה.במקום אחד זרקו קצת לחם לקרון.100 איש מורעבים נלחמו על כמה כיכרות.
אנשים דרסו אחד את השני ומתו.עמדתי בפינה, ידעתי שאם אדחף אמות.פתאום נחתה עוד כיכר על ערימת האנשים. תפשתי אותה בלי שאיש ראה והחבאתי בבגד.חבר שלי אמר לי בוא נקפוץ ממילא נמות כאן. הוא קפץ ראשון. כשהגרמני סובב את הראש קפצתי גם אני.את החבר לא ראיתי יותר , הוא לא חזר מהמלחמה. הרכבת נסעה, שכבתי בשלג, זאת היתה הרגשה הכי טובה , יכולתי ליישר את הרגליים, ואכלתי מהלחם. סוף הקרנת סרט וידאו
לא ידעתי איפה אני נמצא, עליתי לכביש, מצאתי ביקתה עם חציר, נכנסתי וישנתי 24 שעות.כשהתעוררתי והיתחלתי ללכת ראה אותי איכר והורה לי לעצור ולהרים ידיים. הוא, שיקר ואמר שהוא גסטפו, כנראה שפחד ממני. הייתי לבוש כאסיר , היה ברור מי אני. הוא חקר אותי , ואמר שלא אעיז לברוח, אני בקושי יכולתי ללכת וירד גם שלג נוראי. סיפרתי לו על אחותי הקטנה, זה קלע בול, כי הסתבר שגם לו יש בת קטנה. ואז, הוא הירשה לי להוריד את הידיים. הלכנו לביתו, הוא נתן לי לישון ברפת, שם היה לי חם. בבוקר שמעתי שמתחילים לחלוב. ידעתי לחלוב מהבית, ולקחתי דלי גם אני.אחרי כמה ימים האיכרים החלו לפחד והראו לי את הדרך הלאה. יומיים הלכתי עד שתפש אותי שוטר והועברתי לידי הגסטפו בלינץ, אוסטריה.
יום אחד האס.אס. קראו לי למשימה-להעמיס על משאית ערימה של גוויות, כשסיימתי ציוו עלי לשבת על הערימה - לא הייתה לי ברירה.
המשאית נסעה, בדרך ה-אס.אס איימו עליי שכשנגיע יתלו אותי בגלל שברחתי.
הגענו ל"מאטהאוזן" – ה-אס.אס שואל אותי: אתה פוחד? השבתי: כן, רק שיניחו לי . זה היה מחנה ריכוז משם יצאו לעבודה בסביבה.
לקחו את כל בגדי והשאירו אותי בגופיה ותחתונים בקור של החורף באירופה.
בהתחלה התנדבתי שם לניקוי מחראות –זה היה אולם ענקי וטינופת זוועה, אבל קיבלתי שם צלחת מרק נוספת.
המרק היה מורכב מקליפות ,קצת ירקות ומים.
הייתי שם כמה שבועות, ועברתי לעבוד בריתוך בבית חרושת תת קרקעי להרכבת מטוסי מסרשמיט.
בהתקפות האוויריות שכבנו בחושך מתחת לשולחנות ויכולנו לנוח אז כבר שקלתי 38 ק"ג ,כל הזמן שילשלנו. אנשים נפלו מהרגליים ומתו.
1/3 מהמחנה -1000 איש מתו כל שבוע , ומיד הושלמו באנשים חדשים.
ב-חמישה במאי 1945 הירגשנו שהמלחמה מסתיימת ,כי לא הוציאו אותנו לעבודה, פתאום כל
ה-אס.אס נעלמו ואז התחיל גהינום: חלק משבויי המלחמה - רצחו את אנשי הקאפו, ונקמו בכל מי שהתעלל בהם. אני התרחקתי משם.
מצאתי עוד הולנדים ,וביחד בישלנו לעצמנו קצת תפוחי אדמה.
הרגשנו כלפי המשחררים האמריקאים כמו אל מלאכים.
היפנו אותנו למחנה גדול שמשם מחזירים כל אחד לארצו.
פגשתי שם את נהג משאית הגוויות ההולנדי, "אני לא מאמין שאתה עוד חי, לא חשבתי שתחזיק מעמד", אמר לי.
הועברנו דרך שוויץ והגענו לפריס ביוני 1945 –שם טיפלו בנו.
כמה שנתנו לנו לאכול לא יכולנו לשבוע, בכסף שקיבלנו קנינו עוד ועוד אוכל, לקח לי כחודשיים להירגע מעט בעניין האוכל.
נסענו בקומנדקר הביתה, כל אחד הורד ליד ביתו, אני לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי, המתח בשבילי היה בלתי נסבל.
ביקשתי שיורידו אותי ליד הבית של חברים גויים של הורי, קיוויתי שידעו מה איתם.
"כולם בחיים" אמרו לי, תישאר כאן ואנחנו נחפש אותם ונודיע להם.
הורי שהו עם דודי באותה העת, גם לו היה בן בשם בני, כשהודיעו להם "בני חזר" ! לא ידעו של מי ה"בני" שחזר. הדוד שלי איבד את כל משפחתו גם את בנו בני.
חזרנו והתאחדנו כמשפחה, לכל אחד היה הסיפור שלו, היה קשה להתרגל לחיים נורמלים אחרי כל מה שעבר.
אני הייתי בן 18 והחלטתי ללמוד בקורס של שנתיים כימיה. אחרי כשנה ,קיבלתי צו גיוס לצבא ההולנדי שנלחם באינדונזיה. לי הספיק ממלחמות ומהגויים.
הצטרפתי לתנועה הציונית "החלוץ" והודעתי שם שאני רוצה לעלות לישראל. להורים , כדי שלא ידאגו, אמרתי שאני הולך לעבוד בצרפת על מנת להימנע מהגיוס ההולנדי.
באמצעות החלוץ הגעתי למחנות הבריגדה משם נשלחנו ארצה, שם פגשתי את דוריס אשתי.
ב-ארבעה בנובמבר 1947 , באנייה יוונית עם ויזה ל-60 יום, עליתי לישראל.
לא ידעתי עברית ולא הכרתי אף אחד, הצטרפנו לגרעין הכשרה שהלך לקיבוץ נען.
משם התנדבתי ובמשך כמה חודשים השתתפתי בסלילת הכביש לקיבוץ מנרה שפונה מיושביו באותה העת.
אחר כך עבדתי בפלחה וברפת בנען בגזר ובבן שמן עד שמצאתי עבודה באילת בהפעלת מכונה להתפלת מי ים.
לצה"ל התגייסתי מאילת ושרתתי שנתיים. כשהשתחררתי עברנו דוריס ואני לחיפה.
בינתיים היגיעו ארצה הורי ,אחי הרי ואשתו עם צריף מוכן ו-7 פרות , הם התיישבו בבית יצחק.
יחד החלטנו להקים משק חלב - דוריס ואני, היקמנו את ביתנו בשכנות להורי ואחי בבית יצחק.
ראינו מהר שלמכור תוצרת חקלאית זה טוב, לקחנו דוגמא מ-778 והיתחלנו לעבד את החלב. מכרנו את התוצרת וכך נולדה המחלבה לגבינות, שכבר עברה לדור ההמשך.
לדוריס ולי נולדו שלושה ילדים: עדנה פיקי ורינה ולהם נולדו תשעה ילדים שהם נכדי.